משמורת ילדים

כידוע מוגדר הילד בתור קטין, עד הגיעו לגיל 18, ולפיכך מוגדר עבורו הורה -אפוטרופוס עליו מוטלת האחריות לגידולו וחינוכו, אחריות זו נקראת משמורת או חזקה על הילד.

החוק הישראלי קובע במסגרת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב (1962) כי כל עוד אין סיבות חזקות כנגד (בעיות מסוגלות הורית קשות), עדיף לילד לגדול על ידי אמו לפחות עד הגיעו לגיל שש שנים .

עם זאת, אין החוק משתמש בלשון ציווי בנושא זה, אלא משאיר את שיקול הדעת לבית המשפט או בית הדין.

כאשר אין הסכמה בין בני הזוג על נושא החזקת ילדים, ניתנה סמכות עניינית להחליט בנושא בידי בית המשפט לענייני משפחה. עם זאת, אם הוגשה תביעת גירושין אל בית דין רבני, ולא הוגשה לפני-כן בקשה לדיון בנושא אל בית משפט לענייני משפחה, ייכרך הדיון בנושא משמורת הילדים בדיון הגירושין באופן אוטומטי.

במקרים בהם בית המשפט אינו מסוגל להחליט מי מבין ההורים יקבל משמורת (חזקה) על הילדים, יעברו ההורים מבחני מסוגלות הורית על ידי סוציולוגים ופסיכולוגים כדי לקבוע את יכולתם לגדל את הילד.

היות וטובת הילד יכולה להשתנות עם הזמן, נושא משמורת הילדים הוא נושא פתוח, ובכל עת ניתן לדון בפסק הדין מחדש אם התהוו מצבים שונים ומהותיים בעובדות שהביאו לפסק הדין הקודם.

טובת הילד / רצון הילד

בתקופה הקדומה ההתייחסות לקטין היתה כאל אובייקט, כרכוש ההורים, ולא היו לו כל זכויות. עם הזמן השתנתה התייחסות זו לקטין. היום, רוב המדינות בעולם רואות את מערכת היחסים כפחות פטרונית, הילד אינו נחשב כאובייקט ורכוש, עד כדי כך שהתפתחה גישה מגובשת לעיקרון "טובת הילד", כעיקרון מרכזי המנחה את בית המשפט בקביעת ההורה שיקבל חזקה על הילדים , עיקרון אותו יש להעדיף על פני טובת ההורים או רצון ההורים.

רצון הילד נלקח גם הוא בחשבון בעת קביעת משמורת ילדים. בעת בדיקת רצון הילד מתייחס בית המשפט לחמישה גורמים עיקריים:

רצון הילד
רצונו של הילד כפי שהוא מביע אותו.

גיל הילד
ככל שהילד מבוגר יותר, כך ייתן בית המשפט משקל רב יותר לדעתו. בדרך כלל, לא ייחסו בתי המשפט חשיבות רבה לדעתם של ילדים מתחת לגיל .13-14 היום, גיל הילד "הזוכה" להתחשבות בדעתו, הינה במגמת ירידה.

בגרותו הנפשית של הילד
בית המשפט יבדוק האם בגרותו הנפשית של הילד תואמת את גילו הביולוגי. בהלכה היהודית נאמר: "כל חד וחד לפי חורפיה", כלומר, ככל שהקטן מגיע להבנה ובגרות יש לשמוע את דעתו. (גיטין נט',א')

מידת נחרצות ההחלטה
ילד המתנגד בנחרצות להישאר עם אמו יכול להוות סיבה חזקה להעבירו אל חזקת אביו, מאחר והשארתו עם אמו דורשת את שבירת רצונו.

השפעה חיצונית
בית המשפט יבדוק האם החלטתו של הילד נובעת מתוך הסתה או השפעה חיצונית של מי מבין ההורים. הסתה של הורה כנגד ההורה השני יכולה להביא להעברת החזקה על הילד ממנו. על מנת להתרשם מן הילד, יכול בית המשפט לקבוע דיון בדלתיים סגורות, כדי להתרשם מן הילד באופן בלתי אמצעי. לעיתים אף יזמין השופט את הילד לשיחה בחדרו, לעיתים אף ללא נוכחות ההורים.

הסכמים בין ההורים בנושא החזקת ילדים
הסכמים או הסכמות אליהן הגיעו הורים בנושא הסדרי ראייה או משמורת הילדים אינם מחייבים את הילדים, כך שלעיתים בית המשפט יכול להגיע למסקנה כי ההסכם סותר את טובת הילד, ולהתערב בנושאי החזקת ילדים.

דוגמא אופינית למצב זה היא כאשר אישה מוותרת על משמורת הילדים כדי לקבל גט. במצב זה ההסכמה של האם איננה מחייבת.

משמורת משותפת
ישנן מדינות (כגון,ארה"ב), בהן המשמורת המשותפת מקובל ומצוייה. נושא זה מתחיל לרקום עור וגידים גם במדינתנו, אין עדיין הלכה בעניין, אולם בתי המשפט לענייני משפחה כבר פסקו משמורת משותפת גם בהעדר הסכמה של אחד ההורים כאשר נוכח כי זוהי טובת הילד ולשני ההורים מסוגלות הורית טובה.

עד היום, הדרך להגיע למצב של משמורת משותפת היתה באמצעות הסכם בין ההורים, הסכם שיכול להתקיים רק במידה ובין ההורים יש תקשורת טובה גם לאחר הגירושין, ובמידה ושניהם החליטו להמשיך לגור בסמוך אחד לשני.

במסגרת הסכם משמורת משותפת חיים ההורים סמוך אחד לשני, ומגדלים את הילדים על-פי חלוקת זמנים שוויונית. הבעיה העיקרית עם משמורת משותפת היא העובדה כי הילד חסר מרכז חיים, מאחר והוא נחצה בין שני בתים, ביניהם הוא מיטלטל עם חפציו.

צריך לזכור כי גם הסכם זה אינו מחייב את בית המשפט, שיכול להחליט כי ההסכם עומד בסתירה עם עקרון טובת הילד.

המידע הינו כללי, ואינו מתיימר להיות תחליף לייעוץ משפטי